יש רגע אחד במגילת רות שמצליח לגעת לי בלב בכל פעם מחדש.
זה קורה רגע אחרי ששתי נשים, נעמי ורות, עוברות שבר עמוק. הן איבדו את היקר להן מכל, עזבו חיים שלמים מאחור ויצאו לדרך חדשה, לא נודעת.

התיאור של הרגע הזה במגילה מצטמצם לשתי מילים עוצמתיות: "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן".

מה טמון במילים הללו?
עבורי, טמונה בהן המהות כולה.

זהו סיפור על דרך. דרך וחברות עמוקה, ועל כוחו המרפא של ה"יחד".
הן יוצאות לדרך מתוך הבנה שהריפוי והבנייה מחדש מתחילים קודם כל בבחירה להשאיר את העבר מאחור ולצעוד קדימה. בתוך הדרך הקשה והבודדה הזו, יש להן עוגן אחד משמעותי: הן אחת עבור השנייה.

אי אפשר שלא לעצור ולהתבונן בכוח הזה שניטע בנו אז - היכולת להיות אישה שצועדת ליד אישה אחרת.
צעידה בדרך היא כזו שלא מנסה למצוא פתרונות, להציע עצות או לחקור. פשוט להציע יד.
יד שמחזיקה את היד ואת הלב של השנייה.
ההליכה המשותפת הזו, בשקט ובדממה, יש בה כוח ליצור מציאות אחרת.

להיות מיילדת של תקווה

אם נדלג לסוף הסיפור, נגלה שרות יולדת בן, אך במגילה נכתב: שהנשים שמתארות את הלידה אומרות:  "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי".

איך זה יכול להיות? ולמה זה נכתב כך? הרי רות היא זו שילדה.
בלידה של רות, היא הצליחה לעשות דבר נוסף-להחיות את נעמי. היא יצרה עבורה תקווה, המשכיות ושייכות במקום שבו היה רק ריק.

המילה "לידה" נושאת בתוכה משמעות עמוקה ומשמעותית של בריאה מחדש.
בכל לידה מלבד המובן מאליו שנולד תינוק- נולדת אמא, נולדת משפחה ונולדת זוגיות. ומיילדת? היא לא מיילדת רק תינוקות; היא מיילדת נשים.

כשאנחנו מעניקות לאישה אחרת את הידיעה שיש לה מקום, שיש לה בית , שייכות וקהילה - אנחנו מיילדות אותה מחדש.

כל אחת מאיתנו יכולה להיות המיילדת הזו עבור אישה אחרת.
זהו חוט דק של חסד שעובר בינינו לאורך כל הדורות, חוט שחי וקיים ומחייב אותנו להמשיך אותו ולא לעצור.

זוהי המהות של מרכז עדנה - להושיט יד, להיות נשים מיילדות אחת עבור השנייה, ולהציע שייכות ולב פתוח.